<h1>הבתים — שערי בשר בחלב שער חמישי</h1>
<h2>דף צא.</h2>
שומן של גיד שנפל לקדירה של בשר משערין אותו בששים, ואין שומן גיד מן המנין, ואעפ"י ששומן גיד הנשה מדבריהם הואיל וגיד הנשה בריה בפני עצמה החמירו בו כאיסור תורה, והגיד עצמו אין משערין בו ואינו אוסר שאין בגידין בנותן טעם, לר"ם. לשון ההלכה גיד הנשה בששים ואין גיד מן המניין, ויש מן הגדולים שאמר שבגיד עצמו אמרו, וכן כתב הר' שלמה, וזה לשונו נמחה גופו של גיד בתוך הקדירה צריך ששים כשאר האיסורין אעפ"י שהוא כעץ התורה אסרתו ולא חלקו לבטל את גופו בפחות מששים, ע"כ, ופסק הר"ם נראה לי עקר. ויראה לי כי דעת הר"ם בזה כל איסורי התורה במין [ב]שאינו מינו אוסרין בטעמן, וטעמו וממשו מן התורה, וטעמו ולא ממשו מדברי סופרים, ודבר שאין בו טעם אעפ"י שהוא עצמו אסור מן התורה אין אוסרין תערובתו אחר שאין בו טעם. כתב הר' שלמה חתיכה שיש בה שמנו של גיד שנתבשלה בקדירה עם חתיכות של היתר ויש בהיתר ששים לבטל את האיסור אם נטל מן ההיתר בעוד שחתיכת האיסור חמה בתוך הקדירה הרי הוא חוזרת ואוסרת, שהרי אם נפלה לקדירה אחרת אוסרת, לפיכך צריך להזהר שלא ליטול מן הרוטב וחתיכות ההיתר עד שיצטנן הכל, וכן לא יטול גם אותה חתיכה לעצמה בעודה חמה לפי שהאיסור שבה חוזר ואוסר אותה, מה תקנתו יניח עד שיצטנן ונוטל, ע"כ.
<h2>דף צז:</h2>
כשמשערין בששים משערין במרק ובתבלין ובכל מה שיש בקדירה ובכל מה שבלעה הקדירה, מאחר שנפל האיסור לפי אומדן הדעת, שהרי אי איפשר לעמוד על מה שבלעה (בששים) [בצימצום], לר"ם. ר"ש כתב שאין משערין אלא במה שיש לפנינו מן האסור לא במה שבלעה הקדירה, וכן נראה דעת הראב"ד. כתב הר' שלמה כזית של איסור שנפל לתוך קדירה שיש בה יותר מששים של היתר ונצמק ההיתר שנמצא שאין בהיתר ששים כנגד האיסור אסור, אעפ"י שמתחלתו לא היה בו כח לאסור, עכשיו שנתמעט ההיתר חוזר ואוסר, לא תהא קדירה זו חמורה מקדירה אחרת, אלו נפל כזית זה לתוך קדירה אחרת שאין בה ששים אוסר אף עכשו אוסר בקדירה זו. יש מי שהורה שאומדין אומד יפה כמה בלע מן ההיתר בתוך דפני הקדירה ורואין אותו כאלו הוא בעין ומצטרף לבטל טעם האיסור, ויראה לי דוקא מין במינו שבטל ברוב מן התורה ושעור ששים בזה מדברי סופרים, ולפיכך הולכין בזה להקל, אבל מין בשאינו מינו שכזית בכדי אכילת פרס מן התורה ואפילו טעמו שלא כעקרו אין הולכין בו להקל, ואין משערין אלא במה שבא לפנינו בתוך הקדירה היתר (שבא) [שבה] בעין כנגד האיסור, ע"כ, דעת הרב בזה לפי דעתו שטעמו ולא ממשו אסור מן התורה, ופסק הר"ם נתברר לנו בין במין במינו בין במין בשאינו מינו, ויראה לי שדברים אלו אמורין בשנודע שעור האסור שנפל, אבל אם לא נודע אין משערין אלא במה שלפנינו מן האיסור וההיתר, וכן נראה לפי ענין ההלכה.
שומן של גיד שנפל לקדירה של בשר משערין אותו בששים, ואין שומן גיד מן המנין, ואעפ"י ששומן גיד הנשה מדבריהם הואיל וגיד הנשה בריה בפני עצמה החמירו בו כאיסור תורה, והגיד עצמו אין משערין בו ואינו אוסר שאין בגידין בנותן טעם, לר"ם. לשון ההלכה גיד הנשה בששים ואין גיד מן המניין, ויש מן הגדולים שאמר שבגיד עצמו אמרו, וכן כתב הר' שלמה, וזה לשונו נמחה גופו של גיד בתוך הקדירה צריך ששים כשאר האיסורין אעפ"י שהוא כעץ התורה אסרתו ולא חלקו לבטל את גופו בפחות מששים, ע"כ, ופסק הר"ם נראה לי עקר. ויראה לי כי דעת הר"ם בזה כל איסורי התורה במין [ב]שאינו מינו אוסרין בטעמן, וטעמו וממשו מן התורה, וטעמו ולא ממשו מדברי סופרים, ודבר שאין בו טעם אעפ"י שהוא עצמו אסור מן התורה אין אוסרין תערובתו אחר שאין בו טעם. כתב הר' שלמה חתיכה שיש בה שמנו של גיד שנתבשלה בקדירה עם חתיכות של היתר ויש בהיתר ששים לבטל את האיסור אם נטל מן ההיתר בעוד שחתיכת האיסור חמה בתוך הקדירה הרי הוא חוזרת ואוסרת, שהרי אם נפלה לקדירה אחרת אוסרת, לפיכך צריך להזהר שלא ליטול מן הרוטב וחתיכות ההיתר עד שיצטנן הכל, וכן לא יטול גם אותה חתיכה לעצמה בעודה חמה לפי שהאיסור שבה חוזר ואוסר אותה, מה תקנתו יניח עד שיצטנן ונוטל, ע"כ.
כחל שנתבשל עם הבשר בששים וכחל מן המנין הואיל והכחל מדבריהם הקלו בשעורו, לר"ם. מביאורו נראה שכל דבר שאיסורו מדברי סופרים הקלו בשעורו שיהיה הוא מן המניין מלבד שומן הגיד כמו שיתבאר. כבר כתבנו דעת הר"ם כחל שנאסר כשנפל עם הבשר אם נפל אחר כן לקדירה אחרת משערין אותו בששים כראשונה כלומר שיהיה הכחל מן המנין, והר' שלמה כתב ויראה לי שאם נפל ראשונה בפחות מתשעה וחמשים הכחל עצמו חזר כחתיכת נבילה, לפיכך אם נפל לקדירה אחרת צריך ששים והוא, פסק הר"ם כפי ביאור שהקלו בכחל מפני שהוא מדברי סופרים, ופסק הר' שלמה כפי ביאור הראב"ד. יש מן הגדולים שכתב הכחל שנתבשל ביורה של חלב צריך ששים והוא, וכן נראה שהכחל רובו בשר ויש בו אסור מן התורה עם החלב, אבל האסור שבו מן החלב עם הבשר הוא מדברי סופרים, ומפני זה הקלו בשעורו לפסק הר"ם, וכן דעת הר' שלמה, וזה לשונו נתבשל ביורה של חלב צריך ששים והוא, שאין החלב שלו נכר ונודע עד שנקל ונשער אותו לבטל את הבשר.
ביצת עוף טמא שנשלקה עם ביצת עוף טהור לא אסרה אותה, ואם טרף אלו עם אלו או שנתערבה ביצת עוף טמא או ביצת טרפה עם ביצים אחרים שעורן בששים, לר"ם. יש מי שכתב שבביצה קלופה אוסרת, ויש מי שכתב אפילו קלופה אינה אוסרת, וכן נראה דעת הר"ם שלא מצא איסור אלא כשנטרפו או נתערבו שאינן נכרין, וזה עקר. יש מי שכתב ביצה טמאה שנתערבה בטלה ברוב ואפילו נטרפו יחד מפני שאינה נותנת טעם, וכל שאין בו בנותן טעם בטל ברוב, ויש מי שאמר אעפ"י שאין הביצה נותנת טעם מקבלת היא טעם ואחר כך נותנת טעם, לפיכך אם נשלקה ביצה טהורה עם ביצת אפרוח נאסרת הביצה ואם נתערבה אחר כך עם ביצים אחרים אוסרת אותם, ויראה לי שאינה אוסרת אלא כשעור מה שקבל מביצת האפרוח, אבל אין משערין בביצה עצמה כמו שנבאר בענין חתיכה עצמה נעשית נבילה, וכן יראה לי אעפ"י שאין הביצה נותנת טעם, מכל מקום טעם עצמן יש בהן, לפיכך אם טרף אלו עם אלו שיעורן בששים, שאם היה בו פחות מששים יש בו טעם איסור הביצה עצמה, וכן כשנתערבה עם ביצים אחרות לדעת הר"ם שדבר יבש אינו בטל ברוב.
<h2>דף צח.</h2>
ביצה שנמצא בה אפרוח שנשלקה עם הביצים המותרות, אם היתה ששים ואחת והיא הרי הן מותרות, היתה עם ששים בלבד נאסרו הכל מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו בה היכר (והפרישו) [והפריזו] בשעורה, לר"ם. יש מי שכתב כדרך שאמרו בביצה שנמצא בה אפרוח כן הדין אם נמצא בה קורט דם שאוסרה, וכן כתב הר' שלמה. ר"ש ביאר טעם ביצה שיש בה אפרוח שמשערין בששים [ואחת] מפני שיש בביצים גדולים, וההבדל שבין שני הביאורים שאם נשלקה עם דבר אחר, לביאור הר"ם צריך ששים ואחת והיא, ולביאור ר"ש הרי היא כשאר איסורין. וכן כתב הר' שלמה, וזה לשונו ביצה של עוף טמא או ביצת טרפה שנטרפה בקערה עם ביצים אחרות אם יש ששים ואחת והיא, מותרות, ואם לאו אסורות, ומפני מה הוסיפו כאן אחת מפני שהביצים יש מהן גדולות ויש מהן קטנות, ולפיכך הוסיפו אחת להשוות מדתן, כדי שלא נצטרך לשער כלן אחת ואחת, ולפיכך ביצה שנתערבה בתבשיל בטלה בשאר איסורין, ע"כ. לא נתברר לי דעת הרב בזה כי לפי ההלכה שלא אמרו זה אלא בביצת אפרוח כמו שפסק הר"ם. יש מי שכתב מה שאמרו ביצה בששים ואחת והיא, הוא כשמכירין הביצה האסורה חושבין כל הביצה כאלו פלטה כשעורה תוך הביצים האחרים, לפיכך צריך ששים ואחת והיא כדי שישאר ששים מן ההיתר, וכן הדין בכל האיסורין כשמכיר האיסור, ולא נתברר לי, ומכמה מקומות מן התלמוד נראה סתירת דעת זה. יש מי שכתב כשאמרו שביצת אפרוח אינה אוסרת בששים ואחת והיא כשמכירה, אבל אם אין מכירה ברייה היא ואין לה בטלה לעולם, ויש מי שאמר כיון שלא יצא לאויר העולם אין איסורו אלא מדברי סופרים ואין לו דין בריה, וזה עקר. גם מה שכתבנו ואין מכירה לא נתברר לי, כי איך אפשר שלא יכירוה בין הביצים האחרים כשיש בה אפרוח, ואם תאמר בשנטרפה ונתערבה כבר יצא מדין בריה.
כתב הר' שלמה נתערב בפחות מששים ונמחה גופו של איסור בתוך ההיתר אעפ"י שטעמו גוי אומן ולא הרגיש בו האיסור אין סומכין עליו להתיר פחות מששים, בד"א לבטל ממשו של איסור, אבל בזמן שמכיר את האיסור [ו]זורקו ולא נשאר שם אלא פליטתו אעפ"י שאין שם ששים כנגד כל האיסור וטעמו גוי אומן ולא הרגיש בו טעם האיסור סומכין עליו, בידוע שיש שם ששים כנגד כל מה שפלט, ולא אמרו שמשערין בכולו אלא כשאין שם אומן לטעמו, ע"כ. יראה לי שזה לפי שטת האומרים טעמו ולא ממשו אסור מן התורה, לפיכך אין סומכין על הנכרי בפחות מששים, אבל לדעת האומרים טעמו ולא ממשו מדברי סופרים סומכין עליו אחר שיצא מכלל ספק תורה.
<h2>דף צח:</h2>
כתב רבינו שמשון העצמות מצטרפין לבטל האיסור, ואפילו עצמות של איסור מסייעין אל ההיתר לבטל האיסור, וכן דעת הר' שלמה, ומוח שבעצמות האיסור אסור ומצטרף עם האיסור, ויש עצמות שהן חשובין כבשר ואלו הן, ראשי הכנפים והשחוסים, הר"ם לא ביאר דבר בענין העצמות, ויראה לי שדעתו שהעצמות מצטרפין של איסור לאיסור ושל היתר להיתר, וכן מצאתי כתוב בפסקי הראשונים, וכן נראה לפי התלמוד שלנו. כתב רבינו שמשון חתיכה של נבלה מבושלת שנפלה בקדירה של היתר אחר בשולה, עצמות שבה מצטרפין לאסור לפי שהם בלועים מטעם הנבילה כדין גיעולי גוים.
איסור שנתערב עם התר בטל ברוב מן התורה, ואם היה בו שנים מן ההיתר בטל מן התורה, ומדברי סופרים מין במינו כגון חלב בשומן וכיוצא בו אוסר כל תערובתו עד ששים, אבל אם היה בו ששים מן ההיתר מותר, נתערב בשאינו מינו אם יש בו טעם האסור אסור ואם לאו מותר, כיצד עושין מטעימים אותו לנכרי אם אמר שיש בו טעם איסור אסור ואם לאו מותר, ואם אין שם נכרי שיטעמנו שעורו בששים. יש מי שכתב אין סומכין אלא בנכרי הבקי בטעמי התבשילין והוא שיהיה מסיח לפי תומו, אבל אם לא היה אומן או לא היה מסיח לפי תומו אין סומכין עליו. [נ.ב. בפ' גיד הנשה פי' רש"י ז"ל ליטעמיה קפלא, נחתום גוי, ואשמעינן דמותר לסמוך עליו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריכין לו לשום דבר איסור והיתר...]. והר' שלמה כתב שבכל גוי סומכין והוא שיהיה מסיח לפי תומו, שטעם שאינו נרגש לסתם בני אדם אינו טעם, ואם היה אומן בקי בדבר סומכין עליו אעפ"י שהודיעו לו אם מרגיש בו טעם האסור, שאומן אינו משקר כדי שלא יקלקל אומנותו, ע"כ. כתב ר"ש בתערובת שהוא למעלה מששים הוא שסומכין על טעם הנכרי, אבל בפחות מששים אין סומכין עליו, ויש מי שכתב שלמעלה מששים אין צריך להטעימו ומותר, אבל בפחות מששים סומכין על הנכרי, וכן נראה דעת הר"ם, וזה עקר. מכל מקום אם טעם האיסור נרגש אפילו למעלה מששים אסור שכבר אמרו [ביצה ל"ח ע"ב] שאין טעם בטל, אמנם כבר שיערו חכמים שאין הטעם נרגש למעלה מששים אלא אם כן היו תבלין וכיוצא בהן. [נ.ב. בפ' גיד הנשה בסופו כל איסורין שבתורה בס', פי' הר"ש היכא דבדקיניה ולא יהיב טעמא אי נמי דליכא למיקם אטעמיה כגון מין ומינו, אבל היכא דבדקיניה ויהיב טעמא לעולם טעמא לא בטיל כדאמר' בכמה מקומות, ולקמן נמי אמרי' יש בהן בנותן טעם, בין שיש להעלות בק' וא' בין שאין בו אסור, כי לא יהיב טעמא בעינן ס' לבטלה כדלקמן דקתני אין בהן בנותן טעם בין שיש להעלות וכו' מותר, ואמרי' אין בהן להעלות דקאמ' אלא במאי לאו בס', אלמא כי לא יהיב טעמא נמי בעינן ס' למר וק' למר. ושניהן לא למדוה אלא מזרוע בשלה, פי' הר"ש ואע"ג דאי אתית למילף מצי מילף מינה אפי' היכא דיהיב טעמא, דהא הכא איכא למימר דאי שלא במינו הוה טעמא הוה יהיב, אפי' הכי רבנן אחמור ואמור טעמא לא בטיל, למה אמרו המתבל והמחמץ והמדמע להחמיר מין במינו להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו, וקתני סיפא להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו, כיצד גריסין שנתבשלו עם עדשים ויש בהן בנותן טעם בין שיש להעלות בק' וא' בין שאין בהן להעלות בק' וא' אסור, אין בהן בנותן טעם בין שיש בהן להעלות בק' וא' בין שאין בהן להעלות בק' וא' מותר, פי' הר"ש לאי זה איסור אמרו בתרומה שהמחמץ חולין בשאור של תרומה או מתבל קדירת חולין בתבלי תרומה, או מדמע ומבשל חולין ותרומה יחד שאנו הולכין אחריו להחמיר מין במינו, למין ומינו אמרו דאזלינן ביה לחומרא כדקתני לקמן, גריסין של פול של תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין וט(י)עמנום ויש בהן נותן טעם תרומה בחולין, אעפ"י שיש בחולין ק"א שהתרומה דינה ליבטל בכך דנפקא לן בסיפרי מקרא מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו, ובתרומת מעשר משתעי קרא שהוא אחד מק', וקאמר שאם חזרה לתוך הצ"ט מקדשתן, מכאן אמרו תרומה בק' עם שאר האיסור אסורה, בק' והיא מותרת, והכא כיון דנותנת טעם אעפ"י שיש שם היתר כדי לבטל איסור אסור דטעמא לא בטיל, הרי להחמיר, אין בהן בנותן טעם אעפ"י שאין כאן היתר כדי לבטל מותר, דכי בעינן ק' וא' היכא דאיסורא בעיניה הוא כגון חטין בחטין או כל דבר שלא נתבשל, אבל היכא דליתיה בעיניה לא בעינן ק' וא', הרי להקל, אבל מין במינו לעולם להחמיר כדאמרי' לקמן דלא משתרי עד דאיכא תרתי לטיבותא אין בהן נותן טעם וק' וא'. בסה"ג במצות לא תעשה בסימן ע"ח. אין לדקדק היאך מגעילין כלים הלא אין מבטלין איסור לכתחלה, דתנן במסכת תרומות [פ"ה מ"ט] סאה תרומה שנפלה לתוך ק' סאין חסר א' של חולין ואחר כך נפלה שם סאה של חולין אם בשוגג תעלה ואם במזיד לא תעלה, ובפ"ק דחגיגא בירושל' [ה"ח] אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן דה"ה לכל האיסורין שבתורה, יש לומר דדוקא לאכול האיסור על ידי בטול אז אין מבטלין, אבל גבי כלים אין עושין שום דבר מן המים שנפלט בהם האיסור, עכ"ל].
רבים מן הראשונים והאחרונים פסקו שמין במינו ביבש סומכין בו על דין תורה ובטל ברוב, לפיכך חתיכה של נבילה שנתערבה בשתי חתיכות של היתר כולן מותרות וכן כל כיוצא בזה, ואותן שלש חתיכות אעפ"י שהן מותרות אסורות לאכלן כאחת, אבל אם אכלן בזו אחר זו מותר, ואפילו באחרונה אומרין שהיא של היתר והאיסור היה באותן שנאכלו, ואם בשלם כאחת כל אחת ואחת מותר בפני עצמו כמו שביארנו והרוטב בנותן טעם, והר' משה בר' יעקב כתב לשני בני אדם מותר אבל לאדם אחד אסור מפני שהוא אוכל בודאי האסור. הר"ם לא ביאר מזה דבר, גם נראה ממה שכתב שמין במינו יבש שנתערב הולכין בו בששים, [שהרי] כתב בענין בטול האסורין נפל חלב הכליות לחלב האליה ונמוח הכל אם היה חלב האליה כשנים בחלב הכליות הרי הכל מותר מן התורה, אפילו חתיכת נבילה שנתערבה בשתי חתיכות של שחוטה הכל מותר מן התורה, אבל מדברי סופרים הכל אסור עד שיאבד האסור בעוצם מיעוטו, ע"כ. שמענו מלשונו שחתיכת נבילה שנתערבה בשתי חתיכות של שחוטה אין לה בטלה מדברי סופרים, גם נראה מלשונו שיותר ראוי להחזיק איסור בדבר יבש שנתערב מן הדבר שנמוח, וכן כתב במקום אחר בביאור בענין ביצת עוף טמא, זה לשונו אבל ביצת עוף שנשלקה עם ביצת עוף טהור לא אסרה אותה אבל אם טרף אלו עם אלו או שנתערבה ביצת עוף טמא או ביצת טריפה עם ביצים אחרים שעורם בששים, ע"כ. וזה נראה לי עקר. ומצאתי קצת סעד לפסק זה, והראיות שהביאו להוכיח שדבר יבש בטל ברוב אפשר להעמידם שלא יסתרו דעת הר"ם, והדעת מכרעת כן אם בדבר שנמוח ונתערב ונבלל יחד שכבר נתבטל עצם האיסור הלכו בו בששים, כל שכן בדבר יבש שהאיסור בעין.
דבר אסור שנתערב בדבר מותר מין בשאינו מינו בנותן טעם, כיצד חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונמוח הכל טועמין את הגריסין, אם [לא נמצא בהן טעם חלב הרי הרי אלו מותרין, ואם] ימצא בהם טעם חלב והיה בהם ממשו הרי אלו אסורין מן התורה, נמצא בהן טעמו ולא היה ממשו הרי אלו אסורין מדברי סופרים, כיצד היה ממשו כגון שהיה מן החלב כזית בכל שלש ביצים מן התערובת, אם אכל מן הגריסין האלו כשלש ביצים הואיל ויש בהם כזית מן החלב לוקה שהרי טעם האיסור ממשו, אכל פחות משלש ביצים מכין אותו מכת מרדות מדבריהם, וכן אם לא [היה] בתערובת כזית בכל שלש ביצים ואעפ"י שיש בהם טעם חלב ואכל כל הקדירה אינו לוקה אלא מכת מרדות, לר"ם. שמענו מלשונו שטעמו ולא ממשו אינו אסור אלא מדברי סופרים, וכן נראה דעת הר"ש. ושלש ביצים שכתב הר"ם לשון ההלכה בזה הוא אכילת פרס, וביאר ר"ש ארבעה ביצים, ופסק הר"ם נתברר לנו. רבים מגדולי הפוסקים האחרונים פסקו שטעמו ולא ממשו אסור מן התורה, ופסק הר"ם נתברר לנו. וההבדל שיש בין שתי הדעות כי לפסק הר"ם הולכין בספקו להקל, ולדעת שאר הפוסקים הולכין בספקו להחמיר, כיצד נתערב לפנינו מין בשאינו מינו ולא ידענו אם יש בו ששים לבטל האיסור או לא טעם אותו הנכרי לדעת אם יש בו טעם האיסור ונודע בודאי שהשיעור הוא ביותר מכזית בכדי אכילת פרס, אם נפל לתוך היתר שאינו מינו לפסק הר"ם מותר, ולפסק האחרים אסור, וכן כתב הר' שלמה, זה לשונו מין בשאינו מינו אם יש בו כזית מן האסור בכדי אכילת פרס אסור ולוקין עליו וזה הוא שקראוהו חכמים בכל מקום טעמו וממשו, פחות מכן אסור דבר תורה עד שיבטל במיעוטו בששים, אלא שאין לוקין עליו, וזהו שקראוהו חכמים טעמו ולא ממשו, לפיכך אם נתערב לפנינו איסור לתוך היתר ולא עמדנו על שיעורו ונפל לתוך היתר שאינו מינו הכל אסור מספק שכל ספק בשל איסורי תורה כודאי עד שנדע שיש בו היתר בברור ששים כנגד האיסור, או שטעמו גוי אומן ואומר שאין בו טעם אותו איסור, נפל לתוך מינו כל שנתברר שרבה היתר על האיסור ספקו מותר, לפי ששיעור ששים במין במינו מדבריהם, וכל ספק שבדבריהם להקל, אבל אם לא נתברר שרבה היתר על האיסור הרי זה ספק בשל תורה וכל ספק בשל תורה אסור, ויראה לי שאם נפל לתוך מינו ושאינו מינו רואין את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו, כדרך שאמרנו ברואין את מינו כאלו אינו להקל. כתב הר' זרחיה כל דבר שדרכו לערב זה בזה כגון שומן בבשר או חלב בבשר כגון כוליא בחלבה אעפ"י שהם שני שמות זה נקרא מין במינו, והר"ם ביאר מין במינו כגון חלב הכליות עם חלב האליה וזה עקר.
